היום ה2לחודש ינואר
2007 כן, מה לעשות זאת הייתה אמורה להיות שנה טובה שנה שבה אני משתחרר מהצבא אחרי
3 שנים קשות בתור לוחם ביחידה מובחרת, אחרי שרות קשה ונתינה עצמית למדינה, כן זה
נשמע קצת פלצני אני יודע אבל מה לעשות.
כבר חודשים אני חושב על
להתחיל לכתוב איזה משהו על כל מה שעברתי כדי להוציא הכל החוצה זה עוזר אין ספק
אפילו הפנייה הכי קטנה לעזרה שלא נראית כפנייה נזקקת היא לפעמים כזאת אני יכול להגיד
מניסיון. טוב אז השעה עכשיו 3 ורבע בבוקר יום שלישי אני מול המחשב מה לעשות גם ככה
התהפך לי כל היום ככה זה אחרי 30 יום בבית חולים בחדר שאני מגדיר אותו בערך 5 מטר
על 3 מטר וגם זה נראה לי בנחמדות יתרה, לפחות היה לי מזל באשפוז הזה שאיכשהוא פתאום נפל עליי מחשב רק מלכתוב כמה מילים בפורום של
האתר דוקטורס, אין ספק שזה הקל בהרבה את השהות שלי בבית
חולים. אני אפילו לא יודע למה אני כותב ואם מישהו יראה את זאת אבל בכל זאת זה עוזר
קצת לפרוק ולהעלות על כתב את מה שעובר בראש.
בדיוק עכשיו ראיתי כתבה
בynet על מישהו שחולה סרטן והכותרת היא "למה הסרטן
נפל דווקא עליי". הכותרת הזו הרגיזה אותי אבל כשנכנסתי לתוך הכתבה פתאום
ראיתי שהוא בעצם אומר ההפך והזדהיתי איתו בזה. אני לא רואה את עצמי כזה מסכן כי
אני חולה סרטן, אבל אין ספק שברגעים הקשים זה עולה ואתה אומר לעצמך מה אני עושה פה
כוס אמק, אני בן 21 ואני יושב כלוא פה בבית חולים, אבל
אז נזכרים בדברים אחרים כמו בחברים שאינם וכמה זה כואב. איזה מין מדינה זאת שבגיל
21 אני מאבד את אחד מחברי הטובים ביותר בהגנה על המולדת במלחמה שהגנרלים שלה לא
יודעים למה היא התקיימה, אבל מה אני איבדתי יותר מחבר אחד במלחמה הזאת ואני יושב
לפעמים בבית ורואה את האמריקנים והאירופאים הצעירים ואת ההבדל ביני לבינם, אני התבגרתי הרבה לפני הזמן מכורח הנסיבות וזה כואב
ויש שירים פתאום שאני שומע ואני מתחיל לבכות, אני שואל?! זה טבעי זה??
טוב אני יכול לשבת פה כל
היום ולהריץ את מה שעובר לי בראש, למרות שאין לי שיער כרגע עדיין המחשבות מתרוצצות
בטירוף בראש שלי... המצחיק הוא שדווקא הדבר שמשגע אותי יותר מכל דבר אחר הוא הלב
שלי בגלל איזה בחורה שאני לא יודע אם היא שווה את זה ובטח שלא נדבר שמבחינה פיזית
אני לא יכול להיות איתה עכשיו.
טוב אז אני אתחיל לספר
את הסיפור שלי מהתחלה, אז איפה זה התחיל....
הייתי בצבא והתחילו לי
לאט לאט כאבים בכתפיים אבל התעלמתי מהם כי מה זה כאב
קטן בכתפיים, לא ככה? טוב בסוף הלכתי לראות רופא וקיבלתי הפנייה לבדיקות דם.
טוב, אז הלכתי לעשות
בדיקת דם בבי"ח 10 הכל טוב ויפה אבל התוצאות הגיעו רק ה' יודע לאן...
טוב התקופה היא בדיוק
היה חשש להתקפה של חיזבאללה אז העלו אותנו צפונה והכתף
הורגת אותי ואנחנו יוצאים לפעילות ואני בקושי סוחב ת'תיק,
שמשקלים כאלה לפני זה אני לא רואה בעיניים בכלל אבל התעלמתי מזה, ואז חיזבאללה הפציצו את המוצבים וניסו לחטוף חיילים אבל נכשלו
ובפעולה נהרגו 4 חיזבלונים.
טוב, אז צריך לצאת שוב הכוונה הפעם היא לצאת
לשבוע והמשקלים בהתאם, אין מה לעשות אני חייב לצאת לפעילות כי אם לא כל אחד צריך
לסחוב איזה 60 קילו מה שאומר שלחלק מהאנשים זה מגיע כמעט ל100 אחוז משקל גוף..
טוב אז יצאתי לפעילות וגם סיימתי אותה כמו
שצריך, אחרי זה החזירו אותנו חזרה כי הכוננות ירדה ובסוף שבוע היה מרוץ רמת גן 8
קילומטר, רק הנבחרת יוצאת לזה...
טוב אז הגענו לרמת גן
ואני בטוח שאני בכושר מצוין, הייתי אמור להיות בכזה, אני פותח את הריצה בקצב מטורף
ופתאום אין לי כוח,
אני לא מבין איך זה
יכול להיות, הרי אני בכושר טוב,
אז אני מאט, מסדיר
נשימה וכולם עוקפים אותי - אנשים שאני לא רואה אותם בדרך כלל כל הריצה, אז אני
מסדר את עצמי קצת ומגביר קצב לצמצם פערים, אני אחרון מבין הנבחרת שלנו, אני כבר
מבין שכל הריצה הזאת תהיה עם הכאבים המעצבנים האלה אז מתעלם מהם, מגביר עוקף אחד
מהנבחרת שלנו ומצליח להגיע לבא לפניו והנה הסוף, זהו נגמר המרוץ, תודה לאל!!
חזרתי הביתה דרומה הכל
טוב ויפה כרגיל, ביום שישי יצאתי לפאב עם החברה, חוזר הביתה לא מאוחר כי אני לא
מרגיש משהוא ואז ב5:30 בערך אני מתעורר כשאני בקושי יכול לנשום. אני מתיישב במיטה
וחושב מה לעשות מנסה לשחרר שרירים וכלום. אחרי איזה חצי שעה החלטתי להעיר את
ההורים שלי כי משהו לא בסדר. הלכנו לרופא והוא נתן לי זריקת ולטורן לשחרור שרירים
אבל הוא לא יכול למצוא כלום.
טוב אז למחרת קמתי כבר
יום ראשון ונסעתי לצבא והחלטתי שאני נוסע לבית חולים למה אם אני מגיע לצבא אני לא
רואה רופא לפחות 3 שבועות בגלל הפעילות וגם ככה כל החבר'ה כבר צוחקים עליי, אומנם
בהומור וזה על זה שאני בכיין, אבל נעזוב את זה בצד..
הלכתי שוב לבי חולים 10 ועד שהגעתי לרופא כבר 3
בצהריים והוא ישר אמר לי: "כאבים בחזה, אז לאיזה בית חולים אתה רוצה
ללכת?"
אז אמרתי לו:"אני
אלך לרמב"ם ואחרי זה אני אחזור לצבא". כן
בטח, אז הגעתי לרמב"ם וככה עברו כמה שעות עד שלקחו
לי דם ואז פתאום כנראה שמשהו לא בסדר אז ישר לקחו לי עוד בדיקת דם ושלחו אותי לאקו
לב. איך שאני מגיע לאקו לב הרופא שם אומר לי "מה אתה עושה כאן, אתה נראה בריא
לגמרי.." אחרי הבדיקה הפנים שלו כבר השתנו לגמרי ועדיין אף אחד לא אומר לי
כלום.
אני חוזר למיון ואומרים לי לך תזדכה ברם 2 על
הנשק כי אתה מתאשפז בטוח, ואני כולי בשוק, מה קורה פה בכלל??, והשעה כבר 10 בלילה
בערך אני מדבר עם הבית כל הזמן ואז אבא שלי יצא לחיפה, נסיעה של 4 שעות, השעה 11
בלילה. טוב אני מזדכה על הנשק, ברם 2 קצת חטפו שוק - לא ראו נשק כזה אף פעם בחיים
שלהם, אני חוזר למיון ובא עוד רופא הוא רוצה לראות את האשכים שלי פעם שלישית היום
בערך, וזה לא דבר נעים במיוחד אני אומר את זה למי שלא חווה את זה אף פעם, ואני
עדיין לא יודע מה יש לי!!!
בערך ב2 בלילה מחברים
אותי למכונה כדי לסנן את הדם שלי מהמחלה, אחרי שעה ומשהו אבא שלי הגיע ואני מחובר
בשתי ידיים למכונה ואז פתאום כל הדמעות עולות לי, גם עכשיו כשאני כותב את זה שנה
אחרי אני מרגיש את הכאב הזה עמוק בפנים.
בחמש בבוקר בערך קיבלתי
חדר בהשתלות מח עצם במחלקה המטולוגית ואז נכנס הפרופסור שהוא מנהל המחלקה
ההמטולוגית ואמר לי שיש לי לוקמיה.
מה זה לוקמיה בכלל??
ברור שמאיפה שהוא אני מכיר את המילה הזאת.. רגע זה לא סרטן??
"אבא, לוקמיה זה
לא סרטן?"
"כן,זה סרטן"
ואז כמו שאמרתי זה עולה
כאילו מה?? מאיפה זה נפל עליי?? אני בן 20, לוחם בצה"ל, אני צריך לחשוב איך
אני מסיים את השבוע וחוזר הביתה ופתאום אני שוכב בבית חולים, לא מכיר פה אף אחד,
ומה עשיתי רע בעצם.
אתה מעביר את כל החיים שלך מולך וחושב זה באמת
מגיע לי, ואז התעשתתי, בלי רחמים עצמיים, אני צריך
להיות חזק לא רק בשביל עצמי אלא בשביל המשפחה שלי.
באותו יום ראיתי את אבא שלי בוכה. אני לא חושב
שראיתי את זה קודם בחיים שלי וזה כואב יותר מכל דבר אחר שעברתי בחיים שלי, גם
כשהלכתי עם 50 קילו על הגב בגשם ובבוץ, ואם שאלתם את עצמכם למה צריך לנסוע
לחו"ל אחרי הצבא אז אני אגיד לכם - כדי לפרוק כל עול אחרי ה3 שנים האלה, ואני
כותב את המשפט הזה למרות שהרבה אנשים לא יבינו אותי אולי, אבל בארץ שלנו מי שלא
היה לוחם ולא משנה הסיבה שלא ייעץ וידבר כאילו הוא חווה משהו כי זה מרתיח אותי,
ואני אתן דוגמא: אחותי לומדת באוניברסיטה ואחד שלומד איתה קיבל מילואים, אז כל
הג'ובניקים אמרו לו אל תלך, אז אני שואל אתכם - מה אל תלך, מי יגן על המדינה
הזאת?? ואחרי המלחמה זה פתאום עלה שוב, בתל אביב ב3 בבוקר עוד יושבים בפאבים ומה עם
כל הלוחמים שיושבים בבוץ של לבנון ימים שלמים, זה מזיז להם נראה לכם??
אני אומר לכם, משהו לא בסדר במדינה הזאת.
מתי התחלתי לכתוב לפני
שעה כמעט, אני מתקדם יפה עכשיו. כבר 4 בבוקר, אני צריך ללכת לישון אבל כוס אמק כל הימים שלי הפוכים לגמרי, הגיע הזמן לסדר אותם למה אם
לא אין ספק שאני יתקרב לאיבוד השפיות כבר, ואני חייב להגיד שהגבול הוא דק מאוד.
אני אמשיך הלאה למה אני
שוחה פה.
אז התאשפזתי, אני אפילו
לא זוכר כמה זמן זה היה, נראה לי שבועיים של אשפוז, עבר די בסדר, בלי הקאות, הרבה
מבקרים והשיער לא נשר, מה הבעיה - עוד 3 חודשים אני מסיים עם המחלה הזאת וחוזר
לצבא,
אז זהו שלא.
הפרוטוקול, שזה בעצם
כמו מקרים ותגובות לכל מחלה, שלי כלל שלושה מחזורי טיפול ולאחר מכן הכוונה הייתה
להגיע להשתלה.
טוב, את הטיפול השני
כבר עברתי מהבית, הייתה לנו דירה בחיפה, אז ארבעה ימים בכל שבוע הייתי מגיע ומקבל
את הכימו' וחוזר הביתה. זה היה במשך שלושה שבועות.
זה פשוט הרג אותי, איזה
עייפות, לקום לשירותים זה כבר מטרד שלא לדבר כמה מאמץ זה מצריך ללכת מהאוטו עד
הבית או לעלות 4 מדרגות. רק לפני כמה חודשים שיחקתי כדורסל ורצתי כמו מטורף, מאיפה
הדבר הזה נפל עלי?
להורים שלי נהיה ממש
קשה בקטע הזה כי אני הייתי חלש נורא ואז ראיתי את אבא שלי בוכה עוד פעם, אני מקווה
שאם יצא מזה משהו לא יהיה אכפת לו שאני כותב את זה :),
ואז החלטתי שזהו אני לא
נותן לעצמי להיות ככה יותר ולא משנה מה קורה.
למשל, כשאני הלכתי
לגיבושים לפני הצבא האפשרות של לא לסיים לא הייתה קיימת, השאלה הייתה רק איך אני
אסיים -בסדר או על ארבע, אם זה מה שיהיה
צריך.
אחרי זה כבר כל הזמן
הכנסתי דברים יותר ויותר פנימה וזה מתחיל ללחוץ אני חייב לציין, אבל במבט אחורה
אין ספק שזה היה משהו טוב.
המחזור השלישי היה גם
כן קשה, אם לא הכי קשה אז לפחות כמו השני. הייתי הפעם במחלקה המטולוגית מה שאומר
שלפעמים זה 2 בחדר שזה לא כיף בכלל, בטח שכשרק מחברים אותי לחומר הזה אני מתחיל
להקיא, לא יודע מה הממוצע הקאות היומי שלי היה, זה גם לא משנה אבל היו הרבה.
בשבוע השלישי של המחזור
כשחיברו אותי לנוזלים סתם לפני הטיפול כבר הקאתי רק מלהיות במקום הזה שוב ושוב בכל
הגועל הזה.
טוב אז יכולתי לכתוב פי
אלף בערך על הטיפולים שעברתי אבל אין מה לעשות, נזכרתי מאוחר ובכלל מי רוצה להיזכר
בזה, מדחיקים את זה עמוק ושוכחים כמובן שהכל עולה עוד פעם כמו איזה הר געש, ואני
עוד שם בצד את כל הלשד עצם שעשו לי והLP
שזה גם דקירה בגב, לפעמים אפילו בלי טשטוש ואני חייב לציין שכשדוקרים אותך בגב זה
ממש לא נעים. אני כותב את זה אחרי שגם ביום ראשון וגם ביום שני שלפניו עשו לי לשד
עצם.
כן, אין מה לעשות, החיים קשים, המחלה הזאת עם כל
החסרונות שלה, שלא נראה לי שיש להם סוף, בלי שום ספק שינתה אותי מאוד וביחד עם
המלחמה הזאת ביגרה אותי מהר מדי ומוקדם מדי והכניסה אותי לפרופורציות.
לא משנה מה המחלה הזאת
לא תיקח אותי איתה, אני אשאר פה ויום יבוא שאני אקרא את זה ובעזרת השם יהיו לי
ילדים שיקראו את זה.
הבקשות שלי כיום הם לא
גדולות.
אני רוצה משפחה ובריאות ויום יבוא וזה יגיע - עם
הרבה כוח, הרבה סבל, אין ספק שגם עם הרבה דם וגם הרבה דמעות, אבל לא משנה מה יקרה,
תמיד אמרתי שאני חזק למרות שהייתי צנום, וכן הייתי חזק מאוד, וגם היום אני חזק - לא
פיזית אבל נפשית.
המחלה הזאת לא תשבור
אותי ולא משנה מה היא עוד תזרוק עליי.
כל מיני אנשים דיברו
איתי על לכתוב עליי משהו, בטח אחרי המלחמה שצה"ל איבד מהמוניטין שלו רצו גם
להראות את האחווה הצהלית, אז אני אספר על זה קצת.
במהלך כל הטיפולים וגם
בהשתלה וגם כיום הייתי צריך תרומבוציטים שזה בעצם טסיות, ומהפלוגה שלחו כל הזמן
חיילים כדי לתרום לי ואין ספק שזה עזר והיה יפה מאוד.
גם כיום, כמעט שנה אחרי השחרור שלי מהצבא הצבא
עדיין בקשר איתי.
אנשים טובים באמצע
הדרך, אמנם אני מתפזר פה אבל אין מה לעשות, כל מי שיראה את זה חייב לדעת על היחס
שהרופאים והאחיות במחלקה נותנים - זה ממש מקל והופך את כל החוויה לנעימה עד כמה
שאפשר.
חשבתי שאני יכול לשפוך
איזה 40 עמוד בכיף על כל מה שעברתי, אבל בעצם על חלק גדול אני לא רוצה לכתוב,
הגעתי לקטע של ההשתלה שזה בלי שום ספק היה הקטע הקשה ביותר ולכן אני אלך לישון ואמשיך
את זה כבר מתישהו כשהראש שלי יסתדר, כי אני מדבר על לכתוב כל כך הרבה זמן ועכשיו הכל
עולה לי ואני מאבד כיוון, אז אני אסדר קצת את הראש, זה הכל לבינתיים.
*תוספת*
לפעמים קורים לך דברים בזמן שנראה לך נוראי, מכאיב
ולא הוגן ,
אבל
בהסתכלות לאחור אתה מבין שללא הדברים האלה ,
לא
היית מכיר את הפוטנציאל שלך, את הכוח שלך
,
את
כוח הרצון, ואת לבך...
לכל
דבר שקורה יש סיבה, שום דבר לא קורה באופן מיקרי
או במזל .
מחלות,
אהבה ,רגעים אבודים של אמת, דברים מופלאים
.
היכולת
לחלוק ,טיפשות, כולם באים לבדוק את גבולות הנשמה שלך
ללא
אותם מבחנים קטנים, החיים היו כמו דרך חלקלקה ישרה,
כביש
שטוח לשום מקום ,בטוח ונוח אבל משעמם ,
ולעיתים
קרובות חסר משמעות...
אז
אפשר להגיד ש"זכינו"?????
אולי..
תלוי איך מסתכלים על זה..
20.1.07:
טוב
אז זאת פעם שנייה שאני כותב, במבט אחורה כתבתי די הרבה.
לא
יודע למה ולמרות שכמה פעמים עוד פעם הכל התרוצץ לי בראש לא חזרתי לכתוב, עד עכשיו
עבר כבר שבועיים וחצי...
חדש
אין והרי צריך לברך על זה, עוד לא קיבלתי מאחותי את התאים הנוספים שאני אמור לקבל.
בינתיים
אני מעביר את הזמן בין הימים אני יודע, לא עושה כמעט כלום חוץ מלהיות על המחשב
ולראות טלוויזיה, קצת פוגש חברים.
שבוע
הבא בעזרת השם אני יחזור קצת לספורט.
טוב
אז איפה הפסקתי?
אני
אוסיף משפט חזק לפני שאני מתחיל:
"הסרטן הוא רק צלצול
השכמה צלצול שאומר לך "שהזמן שלך כאן הוא לא מובן מאליו" "
הקיצר, אני אדבר קצת על ההשתלה כי
לזה הגעתי.
את
ההשתלה אני זוכר מאוד במעורפל - זאת תוצאה של כל מיני סמים קלים ומשככי כאבים למיניהם.
טוב,
אז ככה זה התחיל, הגעתי לבית חולים והתחלתי עם הקרנות כל יום פעמיים ביום - בוקר
וערב.
לאחר
5 ימי ההקרנות, כשכל הקרנה עורכת בערך 30 דקות, הגיע היום האחרון שבסופו בוסט לביצים, מה שאומר הקרנה חזקה יותר וישירה לאשכים.
לא
נעים בכלל, נתחיל בזה שאתה צריך לשכב ערום כדי שיראו לאן לכוון את המכונה, זה
לפני, ואחר כך ההקרנה עצמה זה פחד אלוהים, רעדתי כמו מטורף.
אם
לא רשמתי את זה קודם, אז יש לי זרע שמאוחסן בבנק הזרע, למה רוב הסיכויים הם שאני
עקר כיום...
גם
ההוצאה של הזרע לא הייתה נעימה וכיוון שעקב המצב לא יכולתי לעשות את זה לבד עשו את
זה בהרדמה מלאה ובעזרת כל מיני מחשבים שאני לא אפרט לגביהם.
לאחר
סיום ההקרנות קיבלתי את הכימותרפיה שהתברר לאחר מכן שהיא הייתה הכי חזקה שקיבלתי
אי פעם, וזה לא שקיבלתי מים לווריד.
לאחר
סוף שבוע של מנוחה קיבלתי את התאים - חמש שקיות של מין חומר כתום שהיה קפוא
והפשירו אותו במקום.
זה
מה שבעצם הכי מפחדים ממנו - התהליך של ה"השתלה", וגם אני פחדתי, אבל זה
היה מהיר מאוד - 3 דקות לשקית וזה בלי כלום.
ואז
היו כמה ימים בסדר, לצחצח שיניים כבר הפסקתי, אני מקבל מורפיום כל הזמן. אבל סך הכל,
הכל בסדר.
ואז
זה התחיל. פתאום הרגשתי רע ואז הקאתי דם, דם דם אדום
לגמרי, אף פעם לא הקאתי דם, מה זה?!
טוב
אחרי זה די התעלפתי פלוס מינוס ישר למיטה ולמשככים. הפסיקו לי את המורפיום ושמו לי
זונדה - צינור מהאף לקיבה שכנראה סתומה כדי להוציא משם הכל.
אני חייב לציין שזה ממש לא נעים שמכניסים לך
משהו דרך האף לתוך הקיבה,ממש לא נעים. טוב אז שמו את הצינור הזה ואז התחלתי להוציא
דרכו נוזל ירוק, ירוק בכמויות של 2 ליטר לפחות ליום.
מאז
תחילת האשפוז אני מחובר כל הזמן לנוזלים והעליתי כבר 6 או 8 קילו, אני לא זוכר
כבר.
אז
צריך לבדוק את כמות השתן, אז עכשיו כבר יש לי שני צינורות אחד מהאיבר מין שאני לא אפרט
בנושא, זאת כבר פעם שנייה שזה קורה מאז שהתחלתי בטיפולים, דרך אגב החדרת הצינור
נעשית עם הרדמה מקומית זעירה שלא עוזרת בכלום אני מצטער להגיד לכם.
טוב,
אז המצב שלי לאותו רגע - שני צינורות, מספר רב של נוזלים לווריד משתנים תמידיים
כמעט והראש במקומות אחרים.
בשבוע
הראשון שאחרי ההשתלה פשוט לא ישנתי כלום, פה ושם חצי שעה וזהו. הייתי גמור מת, אז
נתנו לי גם כל מיני מטשטשים שאני אוכל לישון קצת.
הדבר
הבא שקרה היה פצעים נוראיים בכל הפה ככה שלא יכולתי לדבר, שלא נדבר בכלל על לאכול,
אז קדימה מזון תוך ורידי ישר למוח, סתם ביטוי.
אחרי
איזה שבועיים, מה שאומר שמאז ההשתלה אם נתקדם קצת עברו איזה 27 יום, ואז הספירות
התחילו לעלות, אם ניסיתם לחשב את זה אני מאושפז כבר 35 יום.
זה היה הזמן הכי ארוך שהייתי רצוף בצבא בלי לצאת
הביתה, בעצם 32 יום, ושאף אחד בחיים לא ישווה את זה, תחשבו אתם על חדר קטן שאסור
לצאת ממנו למשך משהו כמו 42 יום או 49 יום אני כבר לא זוכר כמה זה היה ונראה לי
שגם ההורים שלי (לא יצאו).
זה משהו שלא מדברים עליו.
לא
פירטתי עוד על ההשתלה כי חלק מהדברים שהיו שם, למרות שאני מאוד נפתח בכתיבה פה, ישארו תמיד ביני לבין המשפחה שלי שהייתה שם ברגעים הכי קשים
של החיים שלי, ועדיין מלווים אותי כמובן בכל צעד שאני עושה לכאן ולכאן. אני מקווה
שאני מצליח להראות להם עד כמה אני באמת אוהב אותם.
טוב
אז בזה אני אסיים את הכתיבה שלי על ההשתלה.
אז
יצאתי למרכז לסבים, לא הביתה, כי זה רחוק מדי ופעמיים בשבוע צריך להיות בבית
חולים.
הכל
היה בסדר, מקבלים הרבה דם, הרבה תרומבוציטים ומגנזיום ודברים אחרים.
אחרי
תקופה של בערך חודשיים אחרי ההשתלה קיבלתי עוד תאים מאחותי כדי לחזק אותם.
ואז
זה קרה, אין ספק שזה האירוע שהשפיע עליי הכי קשה בכל החיים שלי, זה היה אפילו יותר
קשה מלקבל את הידיעה שאני חולה סרטן, יותר קשה מלשמוע שהמחלה חזרה, יותר קשה מהכל.
אני
כבר הייתי במצב לא רע, אז היינו בדרך לסרט בהרצליה ואז השכנה
שלנו מתקשרת לאמא שלי שנמצאת מאחורה ואומרת לה: "שמעת?"
"שמעתי
מה?"
"ל.ס.
נהרג, אבל אם הוא לא יודע אל תגידי לו.."
(איזה
מין אישה זאת שאומרת לאמא שלי לא להגיד לי שאחד החברים הכי טובים שלי נהרג?)
כמובן
שאמא שלי אמרה לי מיד ולאחר כמה שניות ארוכות של שקט אמרתי: תסתובבי, אנחנו נוסעים
הביתה.
למרות
שהדרך הייתה תמיד ארוכה, הפעם היא הייתה ארוכה מאי פעם. חצי מהנסיעה העברתי בלהתקשר
לחברים שיגידו לי שזה לא נכון, בכלל, איך זה שאף אחד לא מתקשר לספר לי דבר כזה,
כולם יודעים חוץ ממני ואני שומע את זה מהשכנה שלי שבקושי מכירה אותו, פגשה אותו רק
כשהוא היה אצלי בבית.
כוס אמק, בכיתה ד'
הוא כבר ישן אצלי פעם ראשונה, מאז היינו חברים ממש טובים, התגייסנו באותו היום,
למרות שזה לא אומר שום דבר.
יום
לפני עוד בלילה הוא שולח לי הודעה שאני אדבר איתו ואני עייף אז אין לי כוח, אז אני
שולח לו שאני כבר אדבר איתו בהמשך.
למה
דברים חייבים לקרות ככה??
1.3.07
אני
סתם כותב כדי לא לאבד כיוון ולהשאיר איזה שהוא סיכוי שאני אסיים את הדבר הזה ביום
מן הימים בצורה כזאת או אחרת..
היום
יום חמישי, בדיוק נגמר המשחק של מכבי נגד פו אורטז,
אמנם ניצחו אבל הם משחקים פשוט מחורבן..
אז
ככה, ביום ראשון אני מתחיל עוד טיפול כימותרפי שאני אקבל בימים ראשון שלישי וחמישי,
אבל אחרי פעם קודמת אני לא מקבל את זה באשפוז אפילו, אלא בטיפול יום.
ככה
שכל יום אני אסע לישון אצל סבא וסבתא שלי ובשני ורביעי אני לא הולך אפילו לבית
חולים. טוב, בינתיים אני ממשיך לא לעשות כלום , מה לעשות אסור להיפצע וכאלה כי התרומבוציטים
נמוכים ובגלל זה גם כל יומיים בערך אני נוסע לבית חולים, למרות שעכשיו הפסדתי
ביקור אחד, מה שאומר שלא הייתי בבית חולים מיום שלישי, ממש הישג.
אני
קצת מתחיל להשתגע מזה שהחבר'ה שלי מדברים על הטיסה שלהם לחו"ל, שזה בלי שום
ספק היה אחד החלומות שלי אבל לא יצא לפועל בגלל המצב, טוב בכלל הכל השתנה וככה גם
התוכניות.
לא
יודע, אבל פתאום השאיפות לא נהיו יותר נמוכות אלא פשוט ריאליות, כמו שהרצון הכי
בסיסי שלי היום הוא רק לעבור את המחלה המזדיינת הזאת, להיות מסוגל לסיים עם
הפסיכומטרי הזה ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה, להקים משפחה, דברים כאלה. אין מה לעשות,
המחלה הזאת ביגרה אותי חבל על הזמן ולפעמים בגלל זה אני מדבר עם כל מיני אנשים בני
גילי ואני פשוט לא מבין את הקו מחשבה שלהם, הם פשוט חושבים כמו ילדים, כאילו
מסתכלים על דברים במבט אחר.
אני
לא מתרגש כבר מהטיפול הזה, הקודם עבר בלי לפתוח פה לשטן בלי שום בעיות, הבעיה
הייתה שעכשיו אני במחלקת ילדים בתל השומר והיה איתי בחדר כל הזמן ילד אחר שהיה
חולה והדביק אותי בצינון שלו שעדיין לא התגברתי עליו באופן מלא.
לפני
יומיים היינו כמה החברה אצל ההורים של טולטול ואכלנו שם
ארוחת ערב איתם ועם אח שלו, ואני הולך לשירותים ואני יושב על השירותים ואומר לעצמי:
מה אתה בוכה, יושב פה על השירותים בבית שלו והוא איפה, אין מה לעשות, משהו פה לא
בסדר, החיים כל כך יפים, כל כך טובים אבל כל כך קשים.
טוב,
אין לי כל כך מה לכתוב עוד, אני במצב של שעמום שמחר אני הולך לקטוף קצת פלפלים,
לפחות אני אועיל במשהו למה זה משגע אותי שאני לא יכול לעשות כלום.
טוב,
אין מה לעשות, יש כרגע מטרה אחת ואין שום דרך לעקוף אותה זה בטוח וחייבים לעבור
אותה, וכיום זה בשביל יותר מבן אדם אחד שאני צריך לעשות את זה.