נכתב ע"י נטע, חברה של יוני - נקרא
בהלוויה, 11.11.07
יוניל'ה
דיברתי איתך לפני שבועיים וחצי בערך.
התקשרת ושאלת מה קורה, וכרגיל, לא באמת
חיכית לתשובה...
סיפרת לי על השעמום בבית ועל הטיפולים
שכבר לא עוזרים, ודאגתי.
דאגתי בלב וניסיתי לחשוב מה אני אומרת או
שואלת, אבל כנראה שזה לקח קצת יותר מדי זמן, כי ישר אמרת: "אל תדאגי יש איזה
רופא רוסי אחד עם משהו חדש ויש לי הרגשה שזה יעבוד..."
ורציתי לא לדאוג. אבל לא באמת יכולתי.
המשכנו לדבר וסיפרת לי על הכושר שאתה
עושה בבית ועל צ'יינה שהאילוף שלו לא רציני לדעתך.
שאלת איך הטיול והתעניינת במה שאנחנו
עושים ומתי נחזור.
היה לי קשה לספר לך את כל זה, כשאתה פה
נלחם ואני לא איתך.
כנראה שמת לב לזה כי אמרת שאתה מקווה
שאני עושה חיים גם בשבילך.
אמרתי לך שברור אבל שעוד יהיה לך את הזמן
שלך לעשות חיים בשביל עצמך.
תראה אותנו יוני, עברו רק 18 ימים מאז
השיחה ההיא...
לפני שבוע וחצי ההורים שלי התקשרו ואמרו
שהמצב לא טוב.
דרשתי הסברים אבל הייתי רגועה כי אתה זה
שאמרת שהפעם זה יעבוד, אתה זה שהרגעת אותי.
בימים האחרונים אני חולמת עלייך הרבה.
בחלומות שלי אתה רגוע ושליו, לובש את
החיוך הממזרי שלך ורץ הלוך ושוב על דשא רך.
בכל בוקר כשהתעוררתי קיוויתי שקרה נס,
שזה לא חלום ואתה באמת ככה מתרוצץ מאושר.
ניסיתי להגיע הביתה כמה שיותר מהר, רק
לראות אותך עוד פעם.
אבל איחרתי
יוני אני מצטערת שלא הגעתי בזמן.
אני מצטערת שלא הייתי איתך בימים האחרונים
אני מקווה שעכשיו אתה באמת רץ על דשא רך
עם חיוך ממזרי על השפתיים.