מכתב מבולי - יום
חמישי בלילה – 8.11.07, נקרא בהלוויה 11.11.07
אני חוזרת מטיול בהרים וכל הלילה חלמתי עליך: באתי אליך
הביתה לשאול מה שלומך ואתה מאוד כועס אתה מספר לי שאמרו לך שזהו, שאין מה לעשות!
ואני מתעצבנת עליך למה אתה מוותר ושיש עוד דברים לנסות וזה לא רק רופאים, שיש
דברים שהם לא יודעים ושאין להם שליטה עליהם.
זהו....הגעתי חזרה מהטיול וכבר ידעתי, בלי לפתוח מחשב
ולראות את כל המיילים כבר היה לי ברור.
יוני שלי,
אני חושבת מה אני יכולה לעשות עכשיו?
מה איתך? מה אתה מרגיש?
מה מרגישים לפני שהולכים למות?
כמה חלמתי עליך כמה הרגשתי אותך, אתה לא יודע בכלל,
הלוואי ותדע.
אני לא יודעת ולא מבינה למה דברים קורים, למה קורים לנו
דברים שאין לנו שליטה עליהם....
האם לך הייתה שליטה? האם ויתרת או שאולי לא נתנו לך
ברירה, זה בסדר שככה מחליטים בשבילך, שזהו, נגמרו לך החיים?!?!
אולי זה כתוב במקום כלשהו שייקחו לנו את לוטן ואחר כך
אותך? אחרת למה כל זה קורה?
אני רק רוצה שיהיה לך טוב, כל כך רציתי שתבריא, כל כך
הרגשתי שאני לא עושה מספיק....
אמא כתבה לי כשחזרתי שהיא מצטערת שהיא לא סיפרה את
האמת, אבל לא היה בשביל מה לספר, לא היה מה לעשות, אני לא בטוחה שזה נכון ושאני
מאמינה- אולי כן היה מה לעשות...
אוף, כנראה שלפעמים אין ברירה וצריך להשלים עם דברים
שרק אלוהים יכול לגרום לנו להשלים איתם.
איך זה שלי היה טוב עכשיו, פרחתי, שמחתי והיה לי כיף
וטוב עם עצמי, ואצלך זה אחרת...
איך זה שאתה צריך עכשיו להשלים עם זה שנגמרו לך החיים
אחרי שנתיים של מלחמה קשה, שהיית כל כך חזק בה.
איך זה הגיוני, איך הוא מחליט שלך זה ככה, ולאחרים ולי
זה אחרת. אני מנסה להבין ולא מצליחה.
הלוואי ואני אמצא את התשובה, מה לעשות עכשיו, עם מה אני
אהיה שלמה?
אני אוהבת אותך מאוד, מקווה שתרגיש טוב כי זה כל כך
מגיע לך,
אולי תזכה לפגוש שוב את טולטול
שלנו,
אולי תבין את החוקים של העולם הזה ולא תכעס יותר כמונו,
כי אנחנו כועסים.
אוהבת אותך ואת המשפחה והחברים המדהימים שלך, שהכרתי
בזכותך.
אוהבת ומחבקת את כולם
ענבל.